חיי אייקידו
אומנות לחימה, כול אומנות לחימה, נמדדת באפקטיביות הידע שהיא מעניקה לעוסקים בה, היעילות שלה במציאות בה אנו חיים. בדרך כלל הדיון בנושא גולש מיידית לשאלות של יכולתה להתמודד עם מתקפות וחבטות כאלו ואחרות. אולם בעיני, דיון שכזה הוא נרחב הרבה יותר מטכניקה זו או אחרת. אחרי הכול, רוב הלוחמים עמם דנתי בנושא התוודו כי כמעט מעולם לא התנסו במצבים בו נזקקו להשתמש בידע הלחימתי שלהם ולמען האמת רובם לא חוו חוויות שכאלו מעולם.
הדבר אינו מפתיע. מציאות חיינו בחברה המודרנית אינה מציאות של קרבות רחוב יום יומיים. יש חוק וסדר במדינה והנלחם ללא סיבה מוצדקת יכול לסיים את חייו מאחורי בריח וסוגר. לשם לחימה והגנה יש משטרה וצבא.
יעילותה של אומנות הלחימה, אם כן, אינה הלחימה גרידא אלא בהשלכותיה לגבי חייו של האומן. על מנת לחדד נקודה זו ברצוני לתת דוגמא של אחד מתלמידיי, שחר כחלון, שהוא גם התלמיד הראשון בארץ לו הענקתי חגורה שחורה. את שחר פגשתי בינואר שנת 2005 כאשר אימנתי בפתח תקווה במכונו של סנסאיי רוני קלוגר. לאולם האימונים בו הדרכתי היה חלון רחב שנפתח אל חדר הקבלה. מידי אימון היו מגיעים צופים שבמקרה הטוב רק עמדו והתבוננו. אך היו גם לא מעט חוצפנים ומטרידים למיניהם שהיו שואלים, מצחקקים או קוראים קריאות ומעירים הערות לתלמידים ולמורים.
הדבר גרע מהאווירה הנינוחה של האימון ולאחר מספר שבועות פיתחתי גישה צינית כלפי המתבוננים ולפעמים אף גירשתי אחדים כאשר הגדישו את הסאה. לא פלא אם כך, שנדרכתי להטרדה כאשר הופיעו יום אחד בחלון שני דמויות שדרשו תשומת לב. הגדול והרחב מבין השניים נופף בידו וקרא לי מספר פעמים. ניסיתי להתעלם בתקווה שאולי הוא ילך אך הוא המשיך בעקשנות מרובה. בסופו של דבר לא נותרה לי בררה. הלכתי לעבר החלון, מתכונן לעוגמת נפש.
הבחור הגדול החל לתחקר אותי ומייד הסתבר כי לא הוא המתעניין באימונים אלא דווקא חברו השתקן. הבטתי בו. הוא היה צנום אך חזק ואתלטי עם עיניים חדות מבט. ידיו היו שחורות משמן מכונות ובגדיו היו מוכתמים. שמו היה שחר והוא הקשיב בעניין לשיחה שחברו ניהל. הסברתי בקצרה, עניתי על כול השאלות והשארתי את העניין פתוח. כשהלכו, לא ציפיתי לראותם יותר.
אבל לשיעור הבא שחר כבר הגיע.
לא הקדשתי לו תשומת לב מיוחדת והוא לא דרש דבר. רק התאמן באדיקות, הבעה רצינית מקשה את פניו. מידי פעם הערתי לו הערות טכניות ונראה היה שמילותיי הכאיבו לו. זיהיתי את רצינותו כתשוקה ללמוד אך גם כעודף כבוד עצמי שכמו שריון מנע מדבריי לחדור פנימה. רצינות שכזו כמו צועקת: "אל תתקרב אליי - אני נותן את המקסימום." הוא באמת נתן את המקסימום אך לטעמי אותו כבוד עצמי היה מחסום שהקהה את החושים וגרם לפינוק יתר. כבוד עצמי יוצר נוקשות המונעת את יכולת הזרימה והאלתור הנחוצה באייקידו. קיוויתי שהזמן ירכך אותו - או ירכך או שהוא יתאכזב וילך. עזבתי אותו לנפשו במשך השיעורים הבאים.
במהרה התחוור לי ששחר לא רק שלא הולך לשום מקום אלא שהוא הגם מקדיש מחשבה לכול פרט ואף מתאמן לבד בבית. הקבוצה בפתח תקווה הייתה אומנם קבוצת מתחילים אך היו בה תלמידים שכבר התאמנו כחודשיים לפני ששחר הגיע. לקח לו שבועיים להשיג אותם ושלושה שבועות להשאיר אותם מאחור. הוא לא רק היה רציני מאוד אלא גם כשרוני ועקבי. נדיר למצוא מיקוד כזה. החלטתי להתמקד בו בחזרה - גם אם הוא ישנא את זה.
הערתי לו איפה שצריך ודחפתי אותו מעבר לגבולות שהציב לעצמו. לא גבולות גופניים, שחר דחף את הגוף שלו נמוך וחזק יותר מכול תלמיד אחר. ידעתי שקשה לו, במיוחד כשלאחר הערה אחת לא נעימה מטעמי, הוא פנה לעברי בחיוך מעוצבן ואמר : "יש לך מזל שיש לך חגורה שחורה אחרת הייתי קורע אותך!" אבל מעטה הכבוד כבר החל להיסדק באותה אמירה עוקצנית. אימון אחד, לאחר כחודשיים, הוא החל לחייך. לא הייתה לו ברירה. באותו האימון הוא התאמן עם תלמידה מתחילה שלא זרמה עם תנועותיו החדות והמדויקות. עקרון הזרימה הוא מוטיב ראשי באייקידו. זרימה פירושה השתלבות עם כוחו של יריב האימונים והיכולת להשתמש בתנועה ליצירת טכניקה. זרימה דורשת רגישות שמעבר לרצון והכבוד העצמי של האדם. הבטתי בו מנסה להבין איך לגרום לה לנוע עימו. לא התערבתי ולאחר זמן קצר הוא האט את הקצב והתנועה החלה להתחבר. הוא חייך אליה בנינוחות ושוב התוצאות הטכניות הוכיחו עצמן. בשעורים הבאים הוא החל להתמקד בנושא הזרימה וכמו זיקית שינה את גישתו ועוצמת עשייתו בהתאם ליכולתם של אלו עימם התאמן.
בחודש השלישי לאימוניו שחר הצטרף לקורס אינטנסיבי במיוחד שניהלנו במתכונת של קורס המדריכים ביפן. גם פה הוא דחף את עצמו והתבלט מעל לשאר, סופג כול פיסת אינפורמציה ומנצח את כול חולשותיו. גופו התיישר, המיקוד שלו בעשייה נהיה כמעט כשל לוחם מנוסה. הוא היה מפוקס ומודע למרכז גופו - הוא למד לא להיכנע מול כול קושי שהוצב בפניו. שנה חלפה, שנה שבה נשרו חלק מהתלמידים כמו עלים בסתיו וחדשים הגיעו. שחר נשאר. כעת הוא היה התלמיד הבכיר במכון. הוא היה יעיל ועבר כול מבחן מעל לציפיות. התחלתי להיעזר בו בהדרכה והוא מצידו למד במהרה את השיטתיות האנליטית שבהוראה. הוא הבין את הנקודות הקטנות אך החשובות שבכול טכניקה, את הראיה המרחבית הנדרשת ממדריך ואיך להעביר את החומר בצורה הטובה והיעילה ביותר, דבר שרק חידד את יכולתו ללמוד ולהתקדם.
לאחר שלוש שנים וחצי של אימונים מפרכים שחר היה מוכן למבחן חגורה שחורה. חששתי מהמבחן מכיוון שבן זוגו היה כבד וחזק משחר והקשה עליו לבצע רבות מהטכניקות. אבל שחר היה חזק ממנו מנטאלית והוא דחף אותו מעבר למצופה. היה זה אחד המבחנים הטובים שראיתי אי פעם. חמש שנים נוספות חלפו והוא כבר מדריך מן השורה הראשונה בעל חגורה שחורה בדרגת דאן שתיים. כאשר עזבתי לחמש שנים לאנגליה שחר נטל את ניהול המכון על עצמו. האייקידו שלו השתפר בהעדרי וכשבא לביקור באנגליה והשתתף באירוע אייקידו מורים רבים ודגולים באו לחקור היכן למד ורכש מיומנות כה גבוהה.
במקביל להצלחתו באייקידו שחר המשיך כול אותם שנים להתקדם ברמה המקצועית. אהבתו לתחום הרכב הביאה אותו לסיים בהצלחה קורס הנדסאי רכבים ולהתקדם בחריצות בסולם התפקידים שמילא במסגרת עבודתו ב"כול מוביל", חברת האם של "יונדאיי ישראל". כמו באייקידו גם בתחום הרכב, הדחף שלו למצוינות והרעב שלו להתפתח הוכיחו עצמם וגרמו לכך שיעבוד בחריצות ובהצלחה לעבר חלומו להיות עצמאי.
שאיפותיו התממשו שנה לאחר שעזבתי לאנגליה כשיחד עם שלושה שותפים הוא פתח את מרכז שירות יונדאיי תל אביב. כמו באייקידו, גם פתיחת מרכז שירות הוא עניין של סבלנות וראיית הנולד. הרווחיות היא לא מיידית וההצלחה נמדדת בבניית תשתיות עתידניות נכונות. שחר ושותפיו עבדו נמרצות להשגת מטרות אלו והתוצאות מדברות בעד עצמן. כבר שמונה שנים חלפו מאז נפתח המקום והוא משגשג ומצליח - פעמיים זכה מחברת יונדאיי באות הוקרה כמרכז השרות הטוב במדינה.
באייקידו, כמו בתחום הרכב, שחר עשה חייל ואין אדם שיוכל להתעלם מההצלחה האישית והמסחרית שעבודתו הטובה העניקה לו. מרכז השרות שהוא מנהל, (נכון להיום רק עם שותף נוסף), הוא מרכז השרות היחידי שבו ראיתי כה הרבה לקוחות נינוחים וחייכנים. אין זה פלא. השרות מופתי ומכובד, העבודה מקצועית ואמינה וחדר ההמתנה ממוזג עם פינת ישיבה נוחה, מכונת קפה, מגזינים לקריאה ואף מחשב לגלישה באינטרנט. כול שאלה וקושיה של לקוח נענית במהרה ובכבוד. קשה גם להתעלם מהניקיון והטיפוח שמושקע במקום.
כשאני מחמיא לו על מרכז השרות שחר כרגיל מצטנע ומסביר שחלק גדול מהצלחת המקום היא תודות לשותפו לניהול ותודות לאייקידו. למרות הריחוק בין תחום הרכב לאייקידו, שחר טוען כי אלמנטים רבים באומנות הלחימה תרמו להצלחתו בתחום המקצועי. הוא מזכיר את המיקוד, הביטחון האישי ואת יכולת הראיה המרחבית שעוזרת לו עד היום לראות את "התמונה הגדולה" בכול סיטואציה. לדעתו אלמנט האייקידו העיקרי בעבודתו הוא יכולת הזרימה עם כול לקוח - ותהייה זו קשישה חסרת מנוחה או גברתן מרוגז ואלים, אין זה משנה, את כולם הוא מסוגל לרכך ולהרגיע.
הקרדיטים ששחר נותן לאייקידו ולשותף הם כנראה מוצדקים אך גם מדגימים את יכולת הזרימה שלו שמונעת מהתנגדות וחיכוכים לחדור לחייו. אפילו שכתבה נעשית עליו הוא דואג לא להזכיר את אופיו האישי - את הישירות, האמינות, העוצמה האישית והדחף להצליח שהיוו כוח מניע בחייו עוד טרם הכיר אותי או את שותפו לעסקים. לשחר זה לא משנה - העיקר שכולם יחייכו.
